מרכז הערכה 

אתמול הייתי במרכז ההערכה. לא הייתי משתף אתכם בשטות כזאת וגם סביר להניח, כהרגלי, הייתי מבריז גם מהמרכז הזה, אבל שיחת הטלפון זימנה אותי למרכז הערכה בשעה שלוש בלילה, אתם יכולים להבין שרק השעה המוזרה לבדה עשתה לי עניין, סקרנות וחשק ללכת ברחובות העיר ולראות איזה מקום עבודה בוחן עובדים טרוטי יום בשעה כזאת.

הגעתי לבניין משרדים מפואר עם לפחות שלושים קומות, הרחוב היה כמובן ריק מאדם, חוץ מחתולה מיוחמת על גג פח ירוק לא הייתה נפש חיה נוספת, כך גם כל חלונות הבניין היו חשוכים, למעט החלון הימני בקומה השנייה. נכנסתי פנימה, הסתדרתי מול המראה של המעלית, בפנים ישבו כבר חמישה נבחנים מרוכזים במעגל. היינו שישה. התיישבתי במרכז, מולנו ישבו שלושה אנשים, שני מנהלים בחברה, אחד גבוה, שני סתם עייף, השלישית פסיכולוגית תעסוקתית, כך היא הסבירה, את שמה, מיטל, היא ציינה בסוף, כדי שנבין שלכל איש יש טייטל שנתן לו אלוהים ורק אחר כך את שמו.

התחיל שלב ההצגה העצמית, כל אחד התחיל לדבר על עצמו, על עברו, על שאיפותיו ולמה הוא רוצה את המשרה הזאת. אני בינתיים שיחקתי עם העט סטיק הכחול והדף שבידי, מנצח את עצמי באיקס עיגול ולפעמים מפסיד. תורי הגיע. "למה אתה פה ומה אתה רוצה לעשות חמש שנים מהיום?" שואלת ומביטה בי מיטל התעסוקתית. מביט בה חזרה, מחייך קלות, קולט את הביטחון המזויף בו היא נמצאת, קולט גם שעין אחת שלה יונג ועין שנייה פרויד והיא עדיין מבולבלת ולא החליטה מי צודק מבין שניהם. אני מעביר יד על הזיפים שדאגתי כמעט לא לגלח מאז שהתפטרתי לפני ארבעה חודשים, היא קולטת, אני מעביר מחשבה מהירה שלפחות שלוש נשים זיינתי החודש בזכות הזיפים, לא מבין למה התגלחתי עד היום, לא מבין למה הן אוהבות זיפים. אני מביט בה, היא מבינה שבסיטואציה אחרת היא הייתה רואה את התקרה, אבל מנקה את המחשבות בעזרת אוויר לילה קריר שנכנס מהחלון ועונה.

"מה אני רוצה לעשות עוד חמש שנים?" מהרהר קלות בקול, מביט אל חמשת חבריי למירוץ, לחוצים ויושבים כאילו הם מתים לחרבן, מחזיר את מבטי אליה ומחייך. "הייתי רוצה להיות מסוגל לצאת עם מישהי אתיופית ולצעוד איתה מחובק בשדרות רוטשילד ולא לשים זין שיש לנו צבע עור שונה. הייתי רוצה ללכת בראש חוצות ולומר שנולדתי בעיירת פיתוח שכוחת אל ועד גיל 23 לא הייתה לי בגרות מזדיינת, הייתי רוצה לומר לשירלי שאני אוהב מבלי לפחד מהציפייה שהיא עלולה לא לענות לי, או גרוע מזה, שהיא תענה לי שגם היא, הייתי רוצה להפסיק לדאוג ולדפוק חשבון אם אני בסטאטוס הנכון, בעבודה הנכונה או עם הג'ינס הנכון, הא, כן, לסיום, הייתי מעדיף ללכת לקטוף אבוקדו עם כמה פועלים תאילנדים במושב בצפון ולשכוח שאני ישראלי מזוין והם פועלים תאילנדים, במקום לעבוד 12 שעות ביום עבור החברה המגעילה הזאת." סיימתי.

פקחתי את עיניי, התרוממתי בגאון, העפתי את השמיכה והלכתי להשתין. עוד שעתיים אני צריך לקום לעבודה.